רקמה אנושית אחת גדולה

17.4.2017 www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/1.1422017

http://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/1.1422017 1/3

מיכל פלטי פורסם לראשונה: 00:00 01.07.2007 עודכן ב: 00:00 02.07.2007

רקמה אנושית אחת גדולה

מ"סאמר סקול" בערבית ועד מסיבות באוהל - ישראלים ובדואים משתפים פעולה כדי להגדיל את

המודעות לצד התיירותי של הכפרים. "כשאני עורך סיור לרהט, המשתתפים אומרים שלא היו

נכנסים לשם לבד", אומר תומר כהנא. "צריך להתגבר על דעות קדומות"

יצחק אבו חמאדי, חבר מועצת הכפר הבדואי דראג'את ומנהל בית הספר המקומי, לא נראה כמו עסקן

פוליטי מצוי. המבנה הטרומי שבו הוא יושב משמש גם חדר מנהל וגם ספרייה. "יש לנו מסגד שמואר

באנרגיה סולארית", צוחק אבו חמאדי, "אפס אחוזי אבטלה, ותושבים שעברו קורסים של משרד התיירות

ורוצים לפתוח את הכפר לכל המבקרים".

תומר כהנא, מדריך טיולים שמתמחה בנגב, מגדיר את הכפר "ציורי" - קלישאה שמתאימה במקרה זה.

יש בו בתים בשלל צבעים, מערה שמזכירה שלפני כ 100- שנה תושבי הכפר גרו במעבה האדמה

ומערכת מים שמחוברת לבארות הפזורות בכפר. גולת הכותרת היא מערכת חשמל סולארית המאירה את

הכפר בשעות הערב. עם זאת, לאחר שמינהל מקרקעי ישראל הרס 25 בתים בכפרים אום אלחריאן

ועתיר - היוזמה התיירותית המשותפת לאבו חמאדי וכהנא נדמית כאצבע בסכר.

כהנא עובד עם יזמים בדואים על פיתוח תיירות בנגב. הוא בונה

עמם תוכנית כלכלית, משיג בעבורם תמיכה ומימון וגם עורך ימי

סיורים וטיולים לקבוצות על בסיס שבועי. בדראג'את, למשל,

יתקיים באוגוסט הקרוב "סאמר סקול" בערבית מדוברת:

המצטרפים לקורס ילמדו ערבית בכל יום עד 16:00 במשך

שבוע ויגורו בבתיהם של התושבים (פרטים נוספים אצל כהנא,

.( טל' 4925888-054

עידוד היזמות הבדואית הוא עניין חדש יחסית: כהנא - תושב

מושב ניר בנים, בשנות ה 50- לחייו - שימש מנהל מרכז ג'ו אלון

לתרבות בדואית, ובשנת 2000 הקים עם ספי הנגבי את חברת

"אתרי מדבר" והחל לפעול כיזם עצמאי. "לאט לאט התגבשה

תוכנית, הבנו שאנחנו רוצים לקרב בין הבדואים לישראלים

ולנפץ כמה סטריאוטיפים", הוא אומר. "כשאני עורך סיור לרהט,

המשתתפים אומרים שלא היו נכנסים לשם לבד. הדימוי של

הבדואים בשנים האחרונות גרוע, וצריך להתגבר על חרדות

ודעות קדומות. אני מאמין שזה אפשרי, אחרת לא הייתי עושה

את זה".

אוהל ב 100- אלף שקל

אחד הפרויקטים הראשונים של כהנא הוא "אוהל השלום" של

איברהים אל-פיניש, שנפתח לפני כשנתיים. האוהל הוקם

17.4.2017 www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/1.1422017

http://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/1.1422017 2/3

ממזרח לרהט, על הכביש בין צומת קמה ללהבים. אל-פיניש, שהיה נהג גרר במשך 13 שנה, פינה יום

אחד מכונית של משפחה ישראלית שהיתה בדרכה לאילת. "ראיתי שהילדים נורא התאכזבו כשהאוטו

נתקע", הוא מסביר תוך רביצה על כריות צבעוניות באוהל שהקים. אל-פיניש השאיל לבני המשפחה את

מכוניתו וכשהם חזרו הם הזמינו אליהם אותו ואת משפחתו (שכוללת שתי נשים ו 12- ילדים). "נשארנו

בקשר וזה הוביל לרעיון לפתוח מרכז אירועים", הוא נזכר.

אל-פיניש ונשותיו נסעו לירדן וקנו יריעות מצמר עזים המכונות "שוגות", שמהן תופרים את האוהל. הכריות

הצבעוניות הובאו גם הן מירדן והשטיחים נרכשו מאורגות מקומיות. עלות האוהל הגיעה לכ 100- אלף

שקל. "מכרתי את משאית הגרר בשביל זה", אומר אל-פיניש, וכהנא מוסיף ש"התעוזה הופכת אותו ליזם

אמיתי".

במשך שנתיים מומן האוהל מתקציב של גופים כמו עיריית רהט ומשרד התיירות, בגישורו של כהנא. לפני

כמה חודשים נהפך "אוהל השלום" לאולם אירועים מבוקש: "לפני יומיים היה כאן טקס חינה של קבוצה

גדולה מנשות רהט, מורים מהעיר עורכים כאן מסיבות סיום, וגם חברות היי-טק שמעו עלינו ומביאות

עובדים ליום מיוחד", אומר אל-פיניש. באוהל הוא מגיש ארוחות בוקר וצהריים לפי דרישה, כולל מנסף

(אורז ובשר כבש) ומגלובה (אורז ירקות ועוף בסיר "הפוך").

ישיבה באוהל הצבעוני באחד מהימים החמים של השבוע שעבר היא חוויה נעימה בהחלט. מה יש

לאל-פיניש לומר על ההיסטריה הגואה של החזאים בעניין גלי החום? "אם מרימים את היריעה האחורית

יש מזגן אוטומטי", הוא צוחק. "ובקיץ אפשר לעבור ליריעת יוטה קלה, שמקימים בתוך רגע באוהל הסמוך.

האוהל עם ה'שוגות' עמיד בחורף ובקיץ, לא נכנסים אליו מים והוא יכול לעמוד גם 30 שנה".

לא ראו את הים

אבל לא כל הבדואים רוצים להדגיש דווקא את החיים באוהל. סיור היזמות המדברית נמשך לעיר לקיה,

סמוך לרהט. בעמותת "רקמת המדבר" של נשות לקיה הוקם אוהל בדואי צבעוני, ומאחוריו מבנה ממוזג

המחולק לשני חלקים: מתפרה ומסדרון מבואה מאולתר. במסדרון מחכות חוסן סאנה, בת 36 , ונעמה

אלסאנה, בת 41 . השתיים תשושות: לפני כמה ימים אירחו באוהל 60 פליטים מדארפור.

60 פליטים מגיעים לגבול ומי קולט אותם, מאכיל את הילדים ומלווה את - זהו מראה אופייני לישראל 2007

החולים לסורוקה? מנהלות עמותת "רקמת המדבר" הבדואית מלקיה, שהרווחה הכלכלית מהן והלאה,

אבל חובתן המוסרית חזקה יותר מזו של גופים כלכליים מוכרים.

ראשיתה של העמותה ב 1984- , כאשר השתיים היו בתיכון. "השבט שלנו, א-סאנה, הוא השבט היחיד

שאיפשר לבניו לצאת ללימודים", מספרת נעמה אלסאנה. "אבא של סבא שלי למד באיסטנבול והיה

שופט ושייח, ודודי הוא הבדואי הראשון בטירה. בלקיה קמה עמותה ניהולית של הכפר שכולה גברית,

ואנחנו כתלמידות תיכון תמיד ראינו את הישיבות שלהם ורצינו להשתתף בהחלטות.

"באחת הפעמים הם ביקשו את עזרתנו בקביעת תכנים לקייטנה לכפר", היא מוסיפה בעברית רהוטה.

"קבענו מסלול שכלל ביקור בים. היו נשים שבכו, כי אף פעם לא ראו את הים. כשראינו את זה החלטנו

להקים עמותה בעצמנו".

השתיים עברו מבית לבית כדי ללמד נשים קרוא וכתוב. "אמא שלי חתמה עם האצבע, ולימדנו אותה

לכתוב את שמה", אומרת חוסן סאנה. "ב 1990- נרשמנו כמלכ"ר והתחלנו לגייס כסף לעמותה, ואז

התחלנו ברעיון הרקמות". עזרה במימון השיגו מגופים כמו הסוכנות היהודית ועמותת שתי"ל - שלוחה של

הקרן החדשה לישראל בבאר שבע. "הרעיון הוא להכניס נשים למעגל העבודה - לתת להן לרקום בבתיהן.

הן מקבלות משכורת, גם אם הרקמות נמכרו וגם אם לא", אומרת חוסן. "מהרקמות אנחנו מכינים תיקים,

סימניות, כריות ועוד פריטים".

בתחילת שנות ה 90- היו חברות בעמותה שש נשים בסך הכל, כיום היא מונה 165 נשים. "פונות אלי

17.4.2017 www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/1.1422017

http://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/1.1422017 3/3

נשים מכפרים אחרים, אבל אני מחויבת קודם כל לנשות לקיה", אומרת נעמה. יש לה ארבעה ילדים,

שכולם לומדים בתיכון בקיבוץ שובל. ואילו חוסן היא רווקה. "זה מה שהעמותה עשתה לי", היא אומרת,

"אני לא מוכנה להתחתן בשידוך שאני לא רוצה".

ביום חלוקת המשכורת מתקיימת במקום הרצאה של אחות, עובדת סוציאלית או מנחה בתחום רכישת

מקצוע. "אנחנו מזמינים אחיות כי 70% מנפגעי תאונות הבית שמגיעים לסורוקה הם מלקיה", אומרת

חוסן. "יש לנו עוד המון עבודה. אנחנו מסבירות לנשים על זכויותיהן, על מניעת אלימות במשפחה, על מה

לעשות כדי לקדם את עצמן. נשים לא ילכו לגורמי רווחה בלקיה, כדי למנוע רכילות. לכאן הן באות כדי לקבל

עבודה, ואז הן יכולות לדבר אתנו. אף אחד לא יודע למה בדיוק באו".

כיום העמותה מפעילה גם רשת של ספריות ניידות בלקיה ומתפרנסת גם ממסלול הטיולים של כהנא,

שכולל ביקור במתפרה, שיחות והרצאה על נשות הכפר ולעתים גם ארוחת צהריים בדואית.

"אחרי שהן מספרות את סיפורן אין אחד שלא קונה משהו", מסכם כהנא. וגם אם יש בכך מידה של ציניות

ישראלית, הוא כנראה צודק.

איברהים אל-פיניש ב"אוהל השלום". למטה: המתפרה בלקיה. נשים בדואיות נכנסות למעגל העבודה

בזכותה

נעמה אלסאנה (מימין) וחוסן סאנה