חצי שנה מחוץ לבית
נדידה אל מרעה האביב
חורף 2006 היה חורף שחון. רשמית לא הוכרזה בצורת, אולם לחקלאים הדרומיים לא היה צורך בהכרזה כזאת: יבוליהם הדלים העידו על מצבם. אני למדתי על הבצורת ביום אחד בפברואר. ביקרתי באותו בוקר בכפר הבדואי – פלחי דָרָגָ'את השוכן למרגלות רכס יתיר, כ- 15 קילומטרים מערבית לעיר ערד.
במרכז הכפר חנתה משאית ועליה העמיסו הגברים הבדואים עשרות ראשי צאן - כבשים ועיזים. הנשים מצדן, הטעינו מזרונים, יריעות אוהלים, אביזרי מטבח ובישול ומצעים על עגלה רתומה לטנדר. מה קורה פה, שאלתי את יצחק אבו חמאד, ראש הכפר, שהיה לצידי. בצורת, הוא ענה לי, אנחנו מעבירים את הצאן צפונה. לאן, שאלתי. לאזור בית גוברין. יש שם הרבה עשביה, כאן לא ניתן לקיים את העדר.
בנסיעה הביתה הבחנתי לצידי הדרכים בקבוצות גדולות של עדרים הפוסעים צפונה. בקצה כל עדר האיצו צעירים בדואים בצאן, תוך כדי ששמרו לבל ייכנסו אל השדות המוריקים לצידי הדרך. "עונת הנדידה" הקדימה השנה. היינו בעיצומו של החורף, טרם נקצרה החיטה, טרם נכבשו חבילות החציר והבדואים כבר מובילים את עדריהם צפונה.
יותר משנה לאחר מכן, ביום אביבי של חודש מרץ 2007. בשעת בוקר מוקדמת, אנחנו מחליקים עם הטנדר צפונה ב"ציר הגנבים". כך מכונה כביש אספלט צר ומפותל המחבר בין קיבוץ בית גוברין לקיבוץ בית ניר. יחד איתי נוסעת אורנה גורן חוקרת הבדואים ומייסדת המוזיאון לתרבות הבדואים במרכז ג'ו אלון. משמאלנו, על הגבעות והמורדות המתונים שבסביבת בית גוברין בולטים שיחי אלה ואלון, בני שיח רב-שנתיים לצד "סתם" קוצים, עשבים וצמחים חד שנתיים כחרדל, חרציות ושעורת-בר. בראש הגבעה בולט יער הקק"ל: עצי אקליפטוס וברושים צעירים. בעמק משתרע שדה חיטה מוריק שטרם גידל שיבולים. בז מצוי מרפרף מעל המדרון וצולל רהוט אל בין קוצי הגדילן הגבוהים. מטע זיתים צעיר ושיחי חוחובה ממלאים את הגיא בין הגבעות.
מעבר לים הירוק ולמרגלות הגבעה ממערב, אנחנו מבחינים מרחוק במאהל המשחיר . זוהי העִיזְבֶּה – מאהל הנדודים המסורתי של הבדואים. מרחוק גם ניתן לראות את מכלאת הצאן שבצידו. ג'יפ טויוטה לנדקרוזר בוהק חונה לצדם. אנחנו פונים לדרך עפר בוצית וגולשים לאיטנו במורד. ערב קודם עוד ירד באזור גשם שוטף. חצינו ערוץ קטן והתקרבנו אל המאהל. כאמור, הייתה שעת בוקר מוקדמת, אך עלעול עשן כבר התאבך מתוך האוהל. האוהל עצמו נתמך בעמודי מתכת, שעליהם מתוחה יריעת אריג הצללה אטום לגשם. המבנה המקורי של אוהל החורף הבדואי המסורתי נשמר, אך החומרים המקוריים - אריג עשוי שיער עיזים וכלונסאות עץ ארוכות, הוחלפו בחומרים מודרניים עמידים לתנאי מזג האוויר.
פיתחו של האוהל פונה מזרחה, לכיוון זריחת השמש, כמקובל. זהו אוהל רחב ידיים השומר על המבנה המסורתי: השיג - אגף הגברים, בחלקו הימני של האוהל, מיועד לאירוח ומשמש גם כמוקד מדורת התה והקפה. המח'רם - אגף הנשים, בחלקו השמאלי של האוהל, עם מוקד המדורה המיועד לבישול ולאפיה.
נעצרנו במרחק מה משולי דרך העפר, לצד הטויוטה והמתנו לבואו של בעל הבית. מבט של חשד מה היה על פניו של הגבר הנאה, וירוק העיניים שיצא אלינו. המבט החשדני התחלף בחיוך רחב כשיצאנו מן הרכב ללחוץ את ידו והצגנו את עצמנו.
מאיפה אתם, שאלתי.
מדרג'את, ענה לי. שמי מג'ד אבו רביעה.
מפתיע, חשבתי לעצמי. שכן בשנים האחרונות שינו רוב בני הכפר את שם משפחתם לאבו חמאד כדי ליצור בידול מהשבט הבדואי הידוע אבו רביעה, שהיה שבט החסות לתושבי דרג'את בעלי המוצא הפלחי, במשך מאות שנים.
ובמה אתה עוסק ביומיום? שאלתי.
אני שותף בחברת הובלות עם האחים שלי.
הבנתי. את שומעת אורנה, הוא בעליה של חברת מובילי דרגות, אחת החברות הגדולות בארץ. שישים משאיות סמי טריילר ופול-טריילר, 120 עובדים... אז מה אתה עושה פה מג'ד, למה אתה צריך את כל זה?
"לנשמה".
אישה מבוגרת ומרשימה הופיעה מירכתי האוהל, אימו של מג'ד, חָרְבָּה. היא הכוח המניע אותם שנה אחרי שנה לעזוב את הבית הנוח בישוב הבדואי – פלחי דרג'את ולצאת למרחק של כמאה קילומטרים אל שדות המרעה שבמרחב לכיש, למשך כחצי שנה.
לא חלפו מספר דקות וכבר היינו ישובים על הקרקע ובידינו כוסות התה המתוק בטעם חזק של זעתר. יצאנו אל מכלאת הצאן. בעוד מספר דקות יצא העדר למרעה. העדר מונה כ– 350 כבשים ומעט עיזים לבנות. בחודש האחרון היו כשלושים המלטות. ילדיו של מג'ד מלווים את העדר במרעה, אולם האחראי העיקרי הוא רועה מקצועי, שנשכר במיוחד לצורך המשימה. הילדים הרי יחזרו לבית הספר ברגע שהמשפחה תחזור לנגב.
אימו של מג'ד כבר בעיצומן של ההכנות לייצור מוצרי החלב. חלב הכבשים משמש ללא פחות מששה מוצרים: זִיבְדֶה(חמאה), סַמְנֶה (חמאה בתוספת כורכום),לבנה, גבינת עָפִיג, יוגורט ורוויון.
בתוככי האוהל ניצבים שני מכלי הפרדה עם מנועים חשמליים. אלו מחוברים לגנרטור הניצב במרחק מה מהאוהל. אום מג'ד בעלת ניסיון רב בייצור מוצרי החלב. בעבר הרחוק הייתה מנערת את הסָעָן – מכל עשוי עור עז מעובד מלא בחלב, המיועד לייצור גבינות, כשם שעשו אימה וסבתה לפניה. עבודה מונוטונית ומתישה הנמשכת שעות ארוכות. היום הטכנולוגיה מקלה עליה, ונותר "רק" לחלוב את הכבשים...
ולכך, ולא רק לכך, מתייצבות לעזרתה כלותיה ובנותיה. אחר כך, הטכנולוגיה מתגייסת לעזרתן. הן ממשיכות את הטיפול במוצרים השונים בעזרת מכונות הניצבות בפינות האוהל ומחוצה לו: הפרדת מרכיבי החלב לשומן ולרוויון, גיבון הגבינות, סינון הנוזלים והטבעת צורת החרוט לגבינות העפיג, וערבוב הלבנה בכמויות גדולות של מלח, המשמר את הגבינה למשך כשלוש שנים. בעבר היו הבדואים מצטיידים בגבינות הללו בנדודיהם במדבר. הן קשות כאבן אך ניתן לפורר אותן ולערבבן עם מים, ובכך להחזיר להן את המרקם וטעם הלבנה המקורי.
בדרך כלל רוחו של מג'ד טובה עליו, והוא מקרין חדווה, חיוניות וגאווה. "טוב לי ולא טוב לי" אומר מג'ד, מצד אחד אני חי את חיי ואני מרוצה מהם. אורח החיים הזה נותן הרבה כוח. מצד שני, זה לא מובן מאליו. יש קינאה. אנשים – יהודים ובדואים כאחד, שרואים את הרכב למשל, מיד מתחילים לחשב; עדר קטן כזה, איך יש לו כסף לטויוטה לנדקרוזר, הכסף בטח לא נקי. חיילי מג"ב של הבסיס השכן, ביניהם בדואים מהנגב, יהודים ודרוזים מהגליל, מתנהגים לפעמים בחוצפה ומציקים לבני המשפחה. במקרה כזה, טוב להיות אבו רביעה...
בחורשת האיקליפטוסים המצויה דרומית מזרחית לצומת פלוגות ולקבר השייח' פלוג'י, הנחבא בסבך הקוצים, הוקמו לאחרונה שלוש עיזבות. בזו הקרובה אל הכביש, אם כי עדיין נעלמת מעיני הנהגים העוברים לכיוון באר שבע, אנחנו פוגשים את דהאם אל-עטאונה מהישוב הבדואי חורה. מרחוק, בהליכתו הגמלונית המדודה וההחלטית הוא נראה כמושבניק מישובי הסביבה. בתוך המכלאה הבוצית מן הגשם של אתמול, פועים כחמישים טלאים בני כחודש ימים. העדר המונה 400 ראש, רועה במרחק מה בהשגחת בנו הבכור של דהאם. אתמול בלילה, הוא אומר, חשבתי שהלך עלי. הכול היה פה מוצף. הייתי לבד עם כל העדר והרגשתי אבוד, פחדתי שהטלאים ימותו מהקור או יטבעו, מזל שזה נגמר. דהאם הפך רועה צאן שלא מבחירה. הוא בן ארבעים. עשרים ושתים שנים הוא מכונאי. היה מנהל מוסך בעמק שרה בבאר שבע. לאחר שהבעלים הסתכסכו ביניהם, נסגר המוסך והוא מצא עצמו ללא פרנסה. זו השנה הראשונה שלו בשטח. אל תטעו בי, הוא אומר, כל מה שאני יודע על כבשים למדתי דווקא מיהודים. מידידי, יהודה בן דוד ומהווטרינר שלי. אבל בכל זאת בחר דהאם לחזור למשלח ידם של אבותיו: רעיית צאן. הפרוצדורות והביורוקרטיה הכרוכות בהוצאת אישורים לרעייה מתישות אותו. הוא היה רוצה לקבל אישור למקום קבוע לרעייה חצי שנתית, ולא להתדפק כל פעם מחדש על דלתות המוסדות.
שבט אל-עטאונה משתייך לתת-מטה הנְטוּש המשתייך למטה התִּיהאהא. הוא מונה היום כחמשת אלפים נפש, ורובו מרוכז היום בחורה ובסביבותיה. מעטים מבני השבט עוד מחזיקים עדרי צאן.
נדידה בעקבות השלף
קיץ 2006. שדות השלף הנרחבים שבין קריית גת למושבי חבל לכיש ועד חבל בני שמעון הופכים לאיטם למחוז חפץ לאוהלי הקיץ של הבדואים. לחולפים מעל, באולטראלייט למשל, נגלים האוהלים השחורים כשהם פזורים באקראי למלוא האופק: עשרות ומאות. בסביבותיהם, מלחכים אלפי ראשי צאן את גבעולי השלף הקצרים, כעשרה סנטימטר גובהם. לחם עניים: צהוב, יבש ומועט.
התמונה הנגלית מלמעלה היא מרהיבה ואפילו רומנטית. לפתע, הצטרפו בראשי כל חלקי "הפאזל" הבדואי והתפענחה התמונה: הנדידה נמשכת. האתוס הבדואי חי וקיים, והוא בא לידי ביטוי בצורה הקדומה שלו ובמרכיב הראשוני במורשת הבדואים: נוודות. הליכה ממקום למקום עם עדרי הצאן בחיפוש אחר מזון בשבילם. לגבי מים אין בעיה. ניתן להתחבר לקווי המים של חקלאי המושבים - בתשלום כמובן.
ניר קלומק, חקלאי בן 43 ממושב אורות, מהדק את רצועות הביטחון שלי במושב האחורי של האולטראלייט - מטוס זעיר עם היסטוריה ידועה של התרסקויות. עזוב, מה כבר יכול לקרות, מה כבר שווים החיים האלו, הוא מגחך בסרקאזם. לאחר 20 דקות של טיסה הצלחתי סוף-סוף להפחית את חששותי ולהוריד את רמת הדופק בחזרה לקצב הנורמאלי. אז גם החלו להתגלות לעינינו שטחי השלף של מרחב לכיש באור אחרון שלפני שקיעה. נדמה היה לי שאני מעל מרחבי הנדידה של הגנו בשמורות הגדולות של מזרח אפריקה, עשרות רבות של עדרי צאן שועטים אל עבר המכלאות המפוזרות בשטח, לחניית הלילה. תמצאו לי חוויה מפעימה מזו בערב שבת. ניר הנמיך והגביה אותנו על פי בקשתי כשאני מפעיל את מצלמת הרפלקס המיושנת בקושי רב. הישיבה מאחור אינה מאפשרת אלא זווית צילום מוגבלת בלבד. אנחנו חולפים מעל עשרות רבות של אוהלים. מדי פעם מפנה ניר את המטוס הקטן אל אחד מהם, אנחנו נוחתים, מתנתקים מרצועות הבטיחות ויורדים כדי להגיד שלום לבעל האוהל. לאחר כשעה וחצי, חוצים את הכביש לתל נָגִ'ילָה ומשם חולפים נמוך מעל ביתי בניר בנים, ולאחר נחיתה מקצועית אני שוב בביתי לארוחת ערב שבת.
מדעאן אל אוואג' עושה את הדרך לשוליה של העיר קרית גת כבר ארבעים שנה, מאז היותו ילד. היום בגיל חמישים, למרות השפה העברית הקולחת שבפיו, הוא חזר להיות הבדואי האולטימטיבי: שרוע בתוך האוהל הפתוח משני עבריו, מאפשר לרוח קלה מצננת ומשיבת נפש לחדור ולהנעים את זמנו.
הוא נעזר בסמי בנו הבכור, ובשאר ילדיו הגדולים, כדי להוליך את העדר במסע של חודשיים מאזור שגב שלום אל אזור חצרים, משם לאופקים, לאחוזם ולקריית גת. גם פה לא הגיע המסע לסיומו. הוא ישפר עוד מעט צפונה, בעקבות שדות השלף, עד שיחלפו שלושת חודשי הקיץ והוא יוכל לשוב למקום מושבו המקורי– גבעות בר לא הרחק מקיבוץ משמר הנגב.
התה בכוסות חם וריחני. מסורת זאת של הכנסת אורחים, שעומדת במבחן הזמן, פירושה הוא שתמיד בעוברכם על יד אוהל בדואי, תוזמנו להיכנס וליהנות מכוס תה. אם הביקור הוא ביקור רשמי, תתכבדו שלוש פעמים בקפה מר לפני שיגיע התה המתוק. אנחנו הסתפקנו בתה מתוק. טוב, לא הודענו מראש על בואנו.
הנדידה נמשכת. לא ממש בשביל הפרנסה אלא יותר בשביל הנשמה, אומר מדעאן, כך אני משמר את המורשת והתרבות, ומוריש אותה לילדים. שניים מילדיו הקטנטנים מתרוצצים בחוץ ובפנים וללא ספק סופגים את אווירת החופש. בן חורין הוא הבדואי. אם לא הייתה עלייה דרמטית כזו בעלות המחייה ובאחזקה השוטפת של הוצאות המשפחה, אלו היו חייו, גידול צאן ונדידה בעקבות מזון ומים. הוא היה רוצה שמה שהיה הוא שיהיה: כמו מימים ימימה, בתקופת ראשית המדינה, בימי הזוהר של המנדט הבריטי, ובימים הקשים של השלטון העות'מאני.
מדעאן יודע את ההיסטוריה היטב אבל לא פחות מכך את המציאות. אחיו, עורך דין עם פרקטיקה בבאר שבע, מגיע מדי ערב ויוצא עם העדר. הוא לא יכול בלי זה. גם ילדיו הגדולים של מדעאן, בראשית שנות העשרים, סיימו בית ספר תיכון עם בגרות מלאה, הם אינם עובדים ולכן הם פה איתו. הוא האיץ בהם להתגייס לצבא, מתוך הכרה שזהו חציו של כרטיס הכניסה לחברה הישראלית. החצי השני נמצא אצל הכרטיסן היהודי. אנחנו רק רוצים שוויון, וזה הכול. לבדואים קשה מאוד לחיות. אפילו שאנחנו אוהבים את המדינה. אנחנו מרגישים שהיא מפקירה אותנו, אומר מדעאן, וממלא את הכוסות פעם נוספת בתה מתוק.
בקטעי הנדידה הארוכים מגויסים הילדים הגדולים. במשך השבוע הם לומדים בתיכון. בסוף השבוע, בימי שישי ובשבתות הם עוזרים למשפחה ומובילים את העדר למרחקים גדולים. מאופקים לאחוזם, למשל, נדרשו יומיים הליכה. במוצאי שבת מחזיר אותם אביהם הביתה לשבוע חדש של לימודים.
מדעאן שייך לפלג אלווג' אחד משני הפלגים בשבט הגָ'נָבִּיבּ. הפלג הבכיר יותר הוא אֵלכָּשְחָ'ר. שבט הג'נביב הינו אחד השבטים הקטנים בנגב. מסיבות מנהליות מצוי רובו של השבט באזור תל ערד, אך מספר משפחות מתגוררות בכפר הרועים ליד עבדת. שבט הג'נביב משתייך לקבוצת שבטים גדולה יותר – הַד'וּלָאם, שאליו משתייכים שבטים גדולים ומוכרים כמו אבו רביעה, אבו קרינאת או אבו ג'וויעד הממלאים את בקעת באר שבע ובקעת ערד. תת מטה הד'ולאם עצמו שמקורו בערב הסעודית "מחובר" היסטורית למטה התיאהא, הגדול והדומיננטי בנגב.
כחמישה קילומטרים דרומית מזרחית למושב אחוזם, על גבעה טרשית בלב שטחי השלף נטועים שלושה אוהלי קיץ ומכלאת צאן ועל ידם מספר טרקטורים הגוררים מיכלי מים. מהאוהל האמצעי יוצא אלינו עלי אבו-כף, גבר נאה עם רעמת שיער מכסיף. הוא ניגש אלינו עם חיוך, בואו תיכנסו תשתו תה. אשתו טורחת על הכנת תבשיל בסיר גדול. שניים מילדיו מזרזים את עדר הכבשים אל תוך המכלאה שבחזית האוהל. השמש מצדה, צונחת לה לאיטה אל מעבר לגבעות. שעת השקיעה יפה בכל מקום, אך רובנו לא זוכים ליהנות ממנה. עלי ובני ביתו זוכים ב"עוגה בשלמותה": בסופו של יום בשקיעות מרהיבות, ובלידתו של יום בזריחות מבטיחות. רוח מערבית קלה מנשבת ומשלימה את האווירה הפסטורלית. במכלאה הקטנה מתרוצצים 35 גדיים וטלאים שנולדו אך לפני חודש וחצי.
אנחנו מתיישבים על המחצלת בפתח האוהל. עלי מוזג לנו תה בכוסות זכוכית קטנות: הגענו לכאן באמצע מרץ, עם כשבע מאות ראשי צאן, אותם הבאנו במשאיות. הכול פה מסביב עוד היה ירוק. קיבלנו הרשאה מהקרן הקיימת לישראל להתמקם ולרעות על הגבעה הזאת, עד לאחר קציר החיטה בשדות הפלחה שמסביב. בתחילת השבוע הבא אנחנו עוברים לשטח אחר.
עלי נמצא פה עם אשתו ועם שניים מילדיהם. הילדים הגדולים יותר מצטרפים בסופי שבוע בתום שבוע הלימודים. באמצע השבוע הם מסתדרים לבד כשהאחיות הגדולות דואגות להם. הם מתגוררים בכפר הבדואי אבו כף. הכפר, המשתרע מספר קילומטרים דרומית לצומת שוקת, קיבל לפני כשנה מהמדינה את התואר הנכסף כפר מוכר, וייקרא אום בטין.
עלי אבו כף הגיע למקום הזה בעקבות אביה של אשתו. הוא החל את מסעות הנדידה שלו לשטחי לכיש כבר בשנת 1964 ובמשך עשרות שנים רעה פה עם הצאן. עד שנת 48 היו בני השבט מגיעים עם עדריהם אפילו עד לרמלה. עלי הוא ממשיך דרכם אמנם, אך למרחקים קצרים יותר.
שבט אבו כף משתייך לתת מטה הקדיראת ממטה התיאהא. מטה התיאהא הוא אחד משלושת המטות העיקריים בנגב. מטות העזאזמה והתרבין מפורסמים ממנו, אך הרבה יותר קטנים.
הבדואים בנגב מונים היום כמאה וששים אלף נפש. יותר ממחציתם מתגוררים בשבע עיירות מוכרות ובכללן העיר רהט שבה לבדה חיים כארבעים וחמישה אלף איש. עבור כשבעים וחמישה אלף בדואים המתגוררים בפזורה – הכינוי שנתנה המדינה לארץ הבדואים המתקיימת כבר מאות שנים בבקעת באר שבע בקעת ערד והר הנגב, מסתמן פתרון בדמות עוד אחד עשר יישובים חדשים בעלי צביון חקלאי במסגרת מועצה אזורית חדשה – אבו בסמה. כשלושים וחמישה אלף בדואים החיים באזורים כרמת חובב, בקעת באר שבע וערד, עדיין מצויים במצב של קונפליקט עם המדינה בנושא הקרקעות. אנשים אלו אינם מחוברים למערכות תשתית, כמו חשמל, מים, ביוב ופינוי אשפה. אף כי חלקם מתגוררים בבתי אבן מרווחים ונאים, רובם עדיין חיים בתנאים קשים בפחונים, בצריפים ובאוהלים – מחנות פליטים של ממש, הבולטים לעיני כל מי שנוסע על כביש באר שבע דימונה או באר שבע שדה בוקר. זוהי החצר האחורית המוזנחת של מדינת ישראל – עולם שלישי מביש של ממש.
לדברי יואב מורג, הממונה על מחוז הנגב במשרד החקלאות, רשומים היום כ – 180,000 ראשי צאן במיגזר הבדואי, וקיימים להערכתו עד כ- 300,000 ראש נוספים שאינם רשומים. כל מי שרשום רשאי לקבל היתרים למרעה ובתנאי שחיסן את העדר כנגד מחלות. במקביל מעודד משרד החקלאות, את פיתוח והשבחת העדר, ושיפור ההמלטות במכלאות ובדירים הקבועים, שאינם משתתפים בנדידה. בדואי בעל עדר צאן הרוצה להוציאו למרעה אביב וקיץ צריך לקבל אישור ולשלם אגרה למשרד החקלאות. התשלום הוא לפי "ראש". בנוסף לכך, צריך בעל העדר, לקבל אישור מבעלי שטחי המרעה, ולשלם להם. על אלו נמנים קיבוצים המעבדים שטחי פאלחה עצומים לחיטה ולתחמיץ, מושבים בעלי שטחים דומים, מינהל מקרקעי ישראל, קק"ל והרשות לשמירת הטבע והגנים. על הרעייה מפקחת הסיירת הירוקה, שתפקידה גם לוודא שמתקיים הסדר לאספקת מים, שהעדר מחוסן ושאין כניסה לשטחי אש בזמן אימונים. הליכים לא פשוטים. אלון גלילי שהיה במשך שנים רבות מנהל הסיירת הירוקה מספר שבשנות המדינה הראשונות לאחר מלחמת השחרור כאשר הבדואים היו נתונים תחת ממשל צבאי ומוגבלים בתנועה, היה על מי שרצה לצאת מאזור הסייג – אזור אליו הוגבלו הבדואים, בקעת באר שבע ובקעת ערד, לקבל אישור מידי הממשל הצבאי כדי לרעות את הצאן צפונה משם. לדברי גלילי, בשנת 1961, לאחר ביטול הממשל הצבאי שהושת על הבדואים ולאחר בצורת קשה מאוד, בה איבדו חצי מכמות המקנה שלהם, נפתח כל הנגב המערבי והצפוני למרעה עבור הבדואים. עד לשנת 1978 הגיעו הבדואים מהנגב עד לחיפה ולגליל בנדודיהם אחר מרעה ירוק, אך לאחר מכן הוגבלו עד לאזור בית שמש ומטה יהודה. המרעה האביבי חיוני לצאן כי מדובר במזון טרי וירוק המעודד את תנובת החלב בתקופת ההמלטות ובשבועות הראשונים לחיי הטלאים והגדיים. עודפי החלב מנוצלים לייצור מוצרי החלב השונים. מרעה הקיץ – נועד לאחזקת המקנה בתנאים הדלים של השלף, אך אלו מספיקים להמשך קיומו. עלויות החכירה וההובלה אינם מצדיקים אחזקה של עדר המונה פחות משלוש מאות ראש.
סוף דבר
יותר מששה חודשים בשנה שוהות המשפחות הבדואיות מחוץ לביתן, הרחק ובתנאים שנראים לנו קשים משרות מילואים. בשעה שחלקם עושים את זה מרצון ומתוך הרגל הטבוע חזק במסורת, אחרים ממשיכים בזה מתוך צורך קיומי. כולם אבל, מפליגים בערך הנפשי ובשלוה שנוסכת בהם השהיה בטבע החיבור הקרוב אל האדמה. רובם אינם רואים בנדידה ובמרעה הארוך, פרנסה של ממש.
אנחנו דוקא מוצאים שלתמונת הנוף הפסטורלית ובה אוהלי הבדואים פזורים על רחבי שדות השלף, יש ערך שאינו אסתטי בלבד. מסורת הכנסת האורחים, המיפגשים האנושיים, הצאן, מוצרי החלב, החיים הפשוטים, ראויים לתיעוד ואף לשימור. הם בעלי איכות וחשיבות אוניברסלית. ואף שברור כי אלו יילכו וייעלמו כמו תרבויות נוודיות אחרות בעולם, יש לתת את הדעת על שימורן והנחלתם לדורות הבאים, לא רק של הבדואים, אלא של העולם כולו.
לקראת סוף חודש ספטמבר יעמיסו מג'ד ודהאם את עדריהם על משאיות ויחזירו אותם לכפריהם, כמותם עוד עשרות רבות של משפחות. עדנאן ועלי אבו כף כמו רבים אחרים, יעשו את דרכם ברגל עם העדר וישובו גם הם לכפריהם ולמחזור חיים נוסף, שבו יש לאוורר את הבית ולחזור לאט לאט אל הציביליזציה.
תומר כהנא – אנתרופולוג, מנהל את חברת אתרי מדבר המארגנת ביקורים וסיורים בכפרי הבדואים
