| האוכלוסייה הבדואית בנגב מונה כ – 180 אלף נפש. יותר ממחצית מהאוכלוסייה מיושבת בעיירות שהוקמו במיוחד עבורה ע"י הממשלה, ואילו החלק השני פזור בשטח, באופן המכונה "הכפרים הלא מוכרים". בדואים בנגב משתייכים לשלושה מטות עיקריים שמקורם בערב הסעודית: עזאזמה, תראבין ותיאהא, רובם היגרו אל הנגב מכיוון מדבר סיני, בתהליך שהסתיים לפני כ- 250 שנה והם מתפצלים לעשרות רבות של שבטים ופלגים. אחיהם בסיני עדיין מקיימים את מסורת גידול הצאן והנדידה בעקבות המרעה, יותר מאשר בנגב.
שבטי תראבין ועזאזמה מייחסים עצמם לשבט קורייש שממנו יצא מוחמד נביא האיסלאם. מטה התיאהא גדול משני המטות האחרים והוא כולל רבים מהשבטים הבדואים בנגב. עפ"י המסורת, נדדו הבדואים משבט התיאהא, מחצי האי ערב לסיני, שם קיבל השבט את שמו הנגזר ממדבר התיה – הלא הוא מדבר סיני, או בשמו אצל הבדואים, מדבר התועים, שֵם המתאר את נדודי בני ישראל במדבר. הסיבות להגירת הבדואים אל הנגב וסיני נעוצות בחיפוש אחר פרנסה ומרעה, התפשטות וכיבושים הסטוריים ואף בריחה מנקמת דם. שבט התיאהא בחדירתו לצפון הנגב, דחק את בני העזאזמה מאזור באר שבע דרומה, אל רמת הנגב. הבדואים גאים במוצאם ובמורשתם העתיקה, אף שאין קשר בינם לבין שבטי האם בערב, הם שומרים על זכר אבות באמצעות קברים מפורסמים המצויים בחיג'אז ובסיני. רוב הבדואים מרוכזים באזור רהט, בקעת באר שבע ובקעת ערד, אזורים בהם איכות הקרקע וכמות המשקעים עדיין מאפשרים צורה כלשהי של חקלאות מסורתית. עד למחצית השניה של המאה ה – 19 התפתחו מריבות רבות בין השבטים בעיקר על רקע מחסור במרעה ובמים. מריבות ומלחמות פרצו גם בין הבדואים לתושביו הפלחים של ספר המדבר, בעיקר דרום הר חברון לאור התפשטותם של הבדואים צפונה בשנים שחונות במיוחד. החל משנות
ה – 60 של המאה ה – 19 החלו השלטונות העות'מאנים להשליט סדר בנגב, לדכא מלחמות בין השבטים ביד קשה ולקבוע גבולות לשבטים. עד סוף מלחמת העולם הראשונה שורטטה מפה ובה גבולות הנחלות של המטות הגדולים. התיאהא והתראבין זכו במיטב אדמות הנגב הצפוני, ואילו העזאזמה נדחק אל האזורים הצחיחים יותר של רמת הנגב וחולות חלוצה.
בתקופת המנדט הבריטי (1917- 1948) זכו הבדואים בנגב לחופש רב. הבריטים התייחסו אליהם בכבוד ובמידה רבה של הערצה (תולדה של המיתוסים שליוו את המרד הערבי והתפשטו בתקשורת המערבית). הבדואים הזקנים זוכרים את התקופה הזאת בגעגועים. הבדואים החלו לעסוק יותר בחקלאות. הבריטים חפרו ושיפצו בארות מרכזיות עבור השבטים. הבריטים האדירו את כוחם של השייח'ים ותגמלו אותם עבור שירותיהם. בתחילת שנות ה – 40 הועסקו הבדואים בהקמת בסיסי צבא שדות תעופה וכבישים עבור הבריטים. החלה גם רכישת קרקעות של משפחות גדולות מעזה וחדירה של פלחים שעיבדו אדמות עבור הבדואים. במקביל החלה גם מכירת קרקעות למוסדות יהודיים.
לקראת סוף המנדט הבריטי היו בנגב למעלה מ – 50,000 בדואים. אלו היו מחולקים לשמונה מטות ו – 95 שבטים. המטות: תראבין תיאהא, עזאזמה, חנאג'רה, ג'ובאראת, ג'הלין, אחיוואת, סעידין. לאחר מלחמת העצמאות נשארו בנגב בדואים משלושת המטות הראשונים.
במלחמת השחרור לא לקחו הבדואים בנגב תפקיד ברור ומובהק. חלק קטןהשתתף בקרבות נגד ישראל, אם כי המצרים לא בטחו בהם. חלק תמך וסייע לישראל. רבים ברחו אל אזור הר חברון וירדן, אחרים הסתתרו בהרי הנגב. בארבע השנים הראשונות לאחר קום המדינה היה הנגב לא יציב. שבטים הסתננו חזרה למקומם, אחרים הועתקו ממקומם למקומות אחרים. בשנת 1953 היו בנגב כ – 11,000 בדואים בלבד, מתוכם כ – 85% ממטה התיאהא. שבט אל הוזייל כמו גם שבטים המשתייכים לתת מטה הד'ולאם, כמו אבו רביעה, אבו ג'ועיד ואבו קרינאת היו מהבודדים שנשארו במקומם המקורי, שבט אל הוזייל, ליד קיבוץ שובל, ושבטי הד'ולאם ליד תל מלחתה בבקעת ערד . משנת 1953 ועד 1966 רוכזו הבדואים תחת ממשל צבאי באזור שכונה "הסייג", והם הורשו לצאת ממנו רק באישור המושל הצבאי. מדובר על האזור שבין באר שבע לדימונה ולערד, ורצועה צרה שהשתרעה מכביש באר שבע חברון לכיוון קיבוץ שובל. החיים באופן הזה היו קשים על הבדואים והם נמשכו עד הסרת הממשל הצבאי ב – 1966. נציגי הצבא ישבו בתחנות קשר בקרב השבטים וטיפלו בבעיות שגרתיות ובהוצאת רשיונות תנועה. הבדואים התלכדו מחדש סביב ראשי השבטים. השייח'ים קיבלו וחילקו מוצרי מזון יסודיים לבני שבטיהם. הממשל החל להחכיר קרקעות לבדואים חסרי קרקע באמצעות מינהל המקרקעין, ובכך עודד את פיתוח החקלאות בכל אזורי הסייג. מיכון חקלאי כולל טרקטורים החלו להיראות באמצע שנות החמישים בנגב. בדואים ספורים החלו לקבל רשיונות לעבודה מחוץ לאזור הסגור, בעיקר בקיבוצים ובמושבים בצפון הנגב, בחקלאות ובבנין. בעלי עדרים החלו מקבלים, בעונת הקיץ, אישור לנדודעם העדרים צפונה ומערבה למרעה השלפים. בשנת 1954 קיבלו הבדואים לראשונה תעודות זהות כחולות. באמצע שנות ה – 50 שוכנעו ראשי הבדואים בעיקר משבטי הד'ולאם והעזאזמה להתנדב לצה"ל ולקחת חלק בהגנה על גבולות המדינה. עשרות ומאות צעירים בדואים התגייסו בעיקר לתפקידי גששות, ומאוחר יותר גם ליחידות שדה מעורבות.
בשנות ה – 70 וה – 80 עם הקמת שבעת יישובי הקבע עבור הבדואים, החל לצוף בתוקף הקונפליקט של הבעלות עלהקרקעות בנגב. הבעיה שהחלה כסוגיה כלכלית, בויכוח על גובה הפיצוי לבדואי שמעביר את זכויות הקרקע למדינה, הפך לויכוח עקרוני ופוליטי. הבדואים טוענים לבעלות על קרקעות, המסתמכת על מאות שנות שימוש, ואילו המדינה מבקשת הוכחות חוקיות לבעלות על הקרקע.
החל מסוף שנות הששים הוקמו שבע העיירות הבדואיות בנגב. הראשונה היתה תל שבע שהוקמה בשנת 1968 ולאחריה רהט בשנת 1972 (רק ב – 1996 הפכה לעיר) אחר כך: לקיה, כסייפה ערערה שגב שלום וחורה.
המעבר למגורים ביישובים אורבניים יצר מספר תהליכים המשפיעים ומקצינים את מצבם של הבדואים באופן כללי. ביישוב האורבני לא מתאפשרתהכלכלה החקלאית המסורתית, של גידול צאן ועיבוד שטחים לצריכה עצמית, לפיכך נמנעת פרנסה בסיסית מעשרות אלפי משפחות שלא התאימו את עצמן לחיים ולפרנסה בסביבה החדשה. דבר זה יוצר אבטלה גדולה, פשיעה, אלימות ותסכול, המובילים לדמורליזציה ולהקצנה דתית ופוליטית. המדינה טרם הפנימה את חובתה להכשיר ולתמוך בענפי פרנסה אלטרנטיביים.
בנוסף לכך, המבנה המוניציפלי העירוני מפרק את המורשת השבטית, הוא מרוקן מתוכן את תפקיד השייח', בשעה שהסמכויות עוברות לרשות המוניציפלית ולראשי הרשויות. במספר יישובים חל היפוך תפקידים, בשעה שקבוצות שבטיות וחמולות של פלחים חסרי קרקע שהתיישבו ראשונים בעיירות, קיבלו את ניהולן, ובכך שיפרו את מצבם הכלכלי והפוליטי ביחס לשבטי הבדואים שסירבו להתפנות משטחים.
היום, עם הכרזה על מועצה אזורית אבו בסמה, הכוללת שבעה יישובים בדואים חדשים מתוך הפזורה, קרוב יותר לסיומו הקונפליקט על הקרקעות, אך עדיין רבים מהבדואים חיים בתנאי קיום קשים ובעוני, גם בפזורה אך בעיקר בתוך הכפרים המוכרים.
|
|
.gif){kind=small}
.gif){kind=small}
