מאת אמנון להב, אפריל 2008
אולי מכאן תצא הבאשורה,
אולי מכאן ירפרף פרפר לבן ויבשר.
שורות בטרם שחר - סותור קבל אל מפג'ר
כשבקעה קריאת המואזין, כשהתחילה שעת האל,
נצמדו בדמיוני סורה לסורה ונשמעה קריאת התרנגול הראשונה.
בדמיוני –
נצמדו בעלים לנשותיהם, טלאים לאמותיהם, גבעות – לג'בליהן
והירח - לכפר המתעורר.
שבעה גמלים בראש ההר הוסיפו ללחך קוצים בשלווה,
ילד התעורר בבעתה: מאמא... שעורי הבית שלא עשיתי... מאמא...
ומשאית ראשונה חצתה את הכפר, חותרת למרחקים.
יא תרנגול, יא מואזין,
בעודי נים ולא נים נכנסתם לליבי, לדמי, לדפתרי,
ובקעת ערד, זו שידעתי, הלכה והשתנתה,
התגלתה אחרת מכל שהכרתי אי פעם, הלכה והתפזרה, התפוגגה,
התבהרה למרחב של כפרים, בתים, אנשים:
איסחאק, יעקוב, יוסרה, אמין, יסמין, איסמעיל, מייסון.
במקום אחר, בירושלים, כבר החל פטרוס אי אז כידוע, בקריאת התרנגול השלישית,
להעיד בישוע, ועולם חדש נוצר, ננצר, התנצר.
ואילו כאן, עכשיו, ניסיתי אני להבין את המילים,
אך רק המנגינה הכתה בנפשי ומשהו ממנה הדהד במוחי, בעצמותיי,
בלשוני שעדיין כבדה,
וגם אבניו הכבדות והקדומות של מקאם שייח מסעוד שבראש הגבעה
אולי התעוררו וזעו קמעה,
בעוד אור הירח המלא נשפך חלבי, קסום, על כל המרחב
כאתגר לאור הניאון הירקרק שבראש הצריח.
נשמעו כלבים נובחים.
למה הם תמיד כועסים, חשבתי, כשהם מתעוררים?
אין להם דרך אחרת להתעורר?
ועוד חשבתי:
אדם נוטע ברוש, או זית, או הרדוף או בוגנביליה
רק במקום ששורשיו נוגעים במים,
אפילו אם המים מובלים במיכליות.
רק שם אדם נוטע ברוש, זית, תאנה או וורד.
הכלבים נובחים
ושורות שורות עוברות במחברתי.
יא אללה! יא אללה!
אני מנסה לפענח את המילים, אולי בפעם הראשונה:
דריג'את, מדרגות, דרגה, דרג', מדרג...
אולי מכאן תצא הבאשורה,
אולי מכאן ירפרף פרפר לבן ויבשר,
אולי, לפני שאחזור להמולת חיי הרגילים,
לפני שטעם הפיתה, קול התרנגול, ושקט המרחב יתערבבו בקולות ביתי
והעברית, יחד עם האנגלית הממוחשבת, ישובו ישתלטו על מוחי,
אולי לפני כל אלה אוכל לחזור ולדרג את המילים בסדר הנכון:
אדם, בית, ברוש, כפר, מים, דרך, מדרגה.
מדרגה של מילים, תעודה.
תודה.
השיר נכתב בעת שהתארחתי בכפר דריג'את לשבוע לימוד ערבית,
והוא מוקדש לאנשי הכפר, ובראשם לאיסחאק אבו חמאד.
|
