|
אחד הזיכרונות החזקים שיש לי מתקופת הצבא הוא מסעות המילוט שערכתי עם חברי ליחידה בנגב ובסיני. באור אחרון היה המסוק מוריד אותנו בים הדיונות של אל עריש ושאון הרוטור המתרחק מהדהד עוד זמן רב מאחורינו. נדרש זמן מה להתעשת ולהבין שאין בידינו אלא, להוציא את מפת המילוט לאתר את נקודת האיסוף – מאה וחמישים קילומטרים דרומה ומזרחה משם.
המסע בדיונות הטובעניות נמשך לילה שלם. בימים שלאחר מכן, אך בעיקר בלילות מצאנו את עצמנו צועדים במישורי החמאדות, בואדיות הרחבים דרכנו להרים. ביום השני החלו חושינו להתחדד. מחסות המסתור עקבנו אחר לטאה מזדמנת, מהססת ומתקדמת לסירוגין. מחוג השמש בשמים ממזרח למערב עם נטייה לדרום מסייע לנחש את שעת היום. ציפורי המדבר, המגששות בקירבת מקום ושולות חרקים מתוך הסדק בסלע. להיות לבד במרחב האלוהי. כל זה, העניק לנו לאחר מספר ימים תחושת ביטחון. ביטחון בעצמנו.
אך רק ביום השלישי למסענו, התחלנו להרגיש שאנחנו לא לבד. בהתחלה היה זה שאון מטוס מרוחק. לאחר מכן, קול רכב מתקרב. קולות בני אדם מסתודדים. כמה כבר קיווינו של הלילה כבר ירד כדי שנוכל להתרחק משם אל עומק השטח.
ואכן בבוא הלילה המשכנו את מסענו, כשאנחנו שועטים, ספק הולכים ספק רצים הלאה והרחק משם. בשעות האשמורת האחרונה כבר היינו כושלים אך לא הרפינו מנסיונות הטשטוש וההטעיה. בעומקי המסתור התנחמנו באפשרות לעצום עין סוף סוף.
לפתע היה מישהו מעלינו. מזיז מעט את האבן כך שקרניים מסנוורות חדרו ולהטו על עינינו. נשמע קול צחוק. אהלן וסהלן סבח אל חיר יא ג'מעה, קרא אלינו החייל הותיק בחיוך גדול על הפנים. זה היה חסן, אחד מבחירי הגששים של פיקוד הדרום. גשש של אלף מרדפים. מבחינתו לא היינו יותר מאשר טלה אובד מהעדר, או אולי דווקא גמל משוטט במדבר. נראה היה שלמרות הניסיון הפתטי להוליכו שולל, להטעות ולטשטש עקבות, זה רק הכניס אותו למוטיבציה גבוהה יותר למצוא אותנו.
בשעות שלאחר מכן. הוליך אותנו על עקבותינו וציין במדוייק כל נקודת הטעייה וטשטוש כאילו היו אותיות שגויות במשפט. אנחנו מצידנו למרות "הכישלון" למדנו להוקיר את הגששים ובעיקר למדנו מהם על השטח – על הטבע – על המדבר – באמצעות החושים שהתחדדו והתחדדו עד שלא היה עוד צורך במילים.
 מסע אל החושים – סדנה בהדרכה ובליווי של גשש בדואי: 3 ימים במדבר לקבוצות עבודה קטנות ואיכותיות. |
.gif){kind=small}
